הימים האלה

הימים האלה-תחושות ורגשות אישיים לקראת יום הזיכרון

הימים האלה, שמתחילים אחרי הפסח. ימי הזכרון.משנה לשנה נעשים קשים וכואבים. הייתי ילדה קטנה כשחוויתי לראשונה את השכול במשפחתי. גדלתי והתבגרתי ואז כנערה, חברים שלי בחורים צעירים במיטב שנותם.וזה נמשך כאישה נשואה בנפול בעלים ובנים של חברים. ואין לזה סוף. והשנים עוברות והנפש הופכת להיות פגיעה ורגישה יותר. תחושת הכאב הולכת ומתגברת זה משהו לא נשלט. אני מקלידה מילים וידי רועדת התחושה שזה לא נגמר. מפחידה אותה ימי הזיכרון האלה, ההצהרות “הבנים של כולם” ואני יודעת שלא כך ראיתי את איימי ,סבתי האיש שלי והוריו את חברותי וילדהם.הגעגוע הפוצע הוא שלהם בלבד. הרצון לשמור על הזיכרון,ריח,קול,תנועה,הוא שלהם בלבד. או כפי שאמרה לי פעם חמותי “בנפול הבן נחתכה חתיכה מבשרי והיא לא תגליד”. אט יורד לו הערב והשמש מסתתרת מבין העצים. עוד מעט הצפירה המצמררת תשמע בכול הארץ המדממת הזו.זה הרגע היחיד שבו אולי אני יכולה להבין את המשפט “הבנים של כולם. “ההתכנסות בשתי דקות אלו היא הרגע המחבר בין כולם. לקישור של משפחת השכול מאת חיים חפר לחץ כאן

דילוג לתוכן